ברוח ימי הקורונה, פברואר/מרץ 2020: לכל אחת מעשרות הכנסיות בוונציה יש סיפור, שהופך אותה מ'עוד כנסייה' לנקודת ציון בתולדות העיר. כזה הוא סיפורן של שתי כנסיות – כנסיית איל רדנטורה ('המושיע') וכנסיית ה'סלוטה', שהוקמו כהוקרת תודה להפסקתן הפלאית והניסית של מגיפות הדבר, שפקדו את ונציה.
המגיפות בונציה היו חוזרות ונשנות ונבעו בין השאר מפשפשי עכברים ששרצו בעיר ומתנאי היגיינה ירודים. הן כונו 'האויב הבלתי נראה', והיו נפוצות בערי נמל בהן תנועת האוכלוסין הייתה רבה. גם מחוץ לוונציה השתוללה המגפה, שנבעה מהמלחמות שפקדו את צפון איטליה במאות ה-16 וה-17, כפי שתיאר הסופר אלסנדרו מנצוני בספרו "המאורסים" (1827): "…מגפת הדבר, שמשרד הבריאות חשש שמא תפשוט באזור מילאנו עם פלישתם של הקלגסים הגרמנים, פרצה שם באמת, כידוע לכל. וכן ידוע לכל, הדבר לא נצטמצם למילאנו בלבד. הוא פשט ועשה שמות באוכלוסי איטליה כולה…". האימה מהמגפה הייתה גדולה מאד, והיא מצאה את ביטויה גם בתפילה: "שחרר אותנו, אדוננו, מהרעב, מהמגפה ומהמלחמה…". אנשים תפסו את המגפה כעונש אלוהי ואלו ששרדו הודו למושיעם בבניית כנסיות ובטקסים חגיגיים שנשתמרו עד היום. המשותף לשתי הכנסיות, השונות מבחינה סגנונית (ה'רדנטורה' היא דוגמה מובהקת לאדריכלות רנסנסית בוונציה וה'סלוטה' לאדריכלות הבארוק) הוא התפקיד הטקסי שהן ממלאות בחגיגות, וההתייחסות המדויקת של שני האדריכלים לתפקיד זה. בשתיהן פונה החזית אל התעלה, שתיהן מתנשאות מעל סביבתן ונראות ממרחק רב, שתיהן בוהקות באבן הלבנה, ושתיהן הפכו למוקד עלייה לרגל עם השנים.
כנסיית המושיע Chiesa del redentore
בקיץ 1575 פרצה אחת ממגפות הדבר הקשות ביותר שפקדו את ונציה. מי שיכל להרשות לעצמו לנטוש את העיר, כמו אותם אצילים שמצאו מקלט בוילות הכפריות שבנה עבורם באזור הכפרי של ונטו האדריכל פאלאדיו, עשה זאת. בשנה אחת מתו מהמחלה 50,000 איש, כמעט שליש מתושבי הרפובליקה. מושלי ונציה ניסו להרחיק את הנגועים במחלה אל איים אחרים בלגונה, אך המגפה לא נסוגה. בסתיו 1576 נדר הדוג'ה אלביסה מוצ'ניגו נדר: והיה ותיפסק המגפה, יקים כנסיה שתוקדש לישוע המושיע – il Redentore. החורף הקשה שהגיע בסופה של אותה שנה שם קץ (זמני, כפי שיתברר בהמשך) למגיפה. הדוג'ה קבע במהירות את מקום הקמת הכנסייה באי ג'ודקה והטיל על האדריכל פאלאדיו, שהיה האדריכל הנודע ביותר בתקופתו, להקים את הכנסייה. פאלאדיו תכנן כנסיה הנראית ממבט ראשון כמו מקדש רומי קלאסי, ועל ידי כך חיזק את האלמנט הטקסי שיועד לכנסיה. אימוץ הערכים הארכיטקטוניים הקלסיים מאפיין את מרבית עבודותיו של פאלאדיו, שבטיוליו הרבים לרומא רשם את המבנים העתיקים ששרידיהם נותרו בעיר וחקר את סודות הבנייה הקלסית. הוא תכנן מבנה ארוך בעל אולם תווך מאורך אך מספיק רחב, שיתאים לסיום התהלוכה, שנקבעה על ידי הסנאט לציון יום השנה להצלה מן המגפה. התהלוכה נקבעה ליום א' השלישי בחודש יולי, וכך החלה המסורת של חגיגות המושיע, הנחגגות מדי שנה.
'חגיגת המושיע' Feste del redentore
החגיגות, שמציינות מדי שנה בחודש יולי את יום עצירת המגפה, מתחילות כבר בשבת בערב. אנשים רבים נוהרים אל הגשר הנבנה במיוחד לחגיגות, המוצב על סירות ומחבר בין טיילת רציף זטרה zattere לבין הכנסייה הנמצאת מעבר לתעלה, על אי הג'ודקה. שני הרציפים זה מול זה מוארים בשרשראות של מנורות, ועמוסים בדוכנים בהם מוגשים מאכלים מסורתיים. סירות מקושטות ועליהן חוגגים רבים מתכנסות באזור שבין הג'ודקה ללידו, ומחכות לאירוע המרכזי – מופע זיקוקי דינור, הנערך חצי שעה לפני חצות הלילה. רבים ממשיכים לחגוג בסירות עד אור הבוקר.
כנסיית ה'סלוטה' Santa maria della salute
בשנת 1630 חזרה לאיטליה מגפת הדבר הנוראה. אחת הערים שנפגעו בצורה הקשה ביותר במגיפה הייתה העיר מנטובה, שסבלה בעקבות המגיפה מבידוד ורעב. שליטי מנטובה החליטו לשלוח לוונציה שגריר, שיבקש סיוע לעיר. הונציאנים כיבדו את השגריר אך ליתר בטחון שיכנו אותו באי סן סרבולו San Sèrvolo, שהיה מבודד ולא מאוכלס. מסופר כי נגר אחד, שנשלח אל האי כדי לסייע בהכשרת מגוריו של השגריר, נדבק ממנו במחלה. שבוע לאחר מות הנגר (ומשפחתו), נפטרו עשרה אנשים נוספים בשכונה. כך החלה ההתפשטות המהירה של המחלה בוונציה. תוך זמן קצר ניגפו במגיפה רבבות בני אדם. לאחר שנכשלו כל המאמצים הרפואיים להדביר את המגפה, ופרסים כספיים שהוצעו למי שיפסיק אותה לא הועילו, פנו שוב בני ונציה אל הדת בתקווה שזו תושיעם. כמעט כל בני ונציה ששרדו את המגיפה ארגנו תהלוכה שארכה שלושה ימים ושלושה לילות, בהם צעדו אנשים בכיכר סן מרקו כשהם מחזיקים נרות וצלמים דתיים. הדוג'ה ניקולו קונטאריני Nicolò Contarini, ששלט בעיר רק מספר חודשים מאז היבחרו בינואר של אותה שנה, נדר נדר למדונה: והיה ותיעצר המגיפה, יבנה לכבודה כנסיה שתהיה המפוארת והיפה ביותר שראתה ונציה מעודה. וכמובן כך היה… שבוע לאחר מכן נראה היה שהמחלה מתחילה לסגת. לאחר לא מעט ויכוחים, נבחר המקום בו תיבנה הכנסייה – ליד בית המכס, בתחילת התעלה הגדולה, במקום בו החריבו לא מכבר שכונה שלמה של אנשים שמתו מהמגיפה. באפריל 1631 הונחה אבן הפינה לכנסיה שתיבנה בכניסה לתעלה הגדולה, משקיפה על ככר סן מרקו. תכנון הכנסייה הוצע למכרז, בו זכה האדריכל הצעיר בלדסרה לונגנה Baldassare Longhena, שתכנן מבנה ברוקי מפואר שבנייתו הסתיימה 56 שנים לאחר מכן, ונחשב חדשני לעומת כנסיותיה המוקדמות יותר של העיר. מבנה מתומן ולבן, הבנוי מאבנים שנחצבו באזור חצי האי איסטריה, ניצב על במה מוגבהת בת 15 מדרגות, עם שער כניסה מפואר המעוטר בארבעה עמודים. השער הפונה אל התעלה הגדולה נפתח רק פעם אחת בשנה: ב-21 בנובמבר, שהפך בוונציה ליום החגיגות לכבוד המדונה. הדוג'ה קונטאריני, אגב, לא הספיק לראות את הנחת אבן הפינה לכנסייה, מכיוון שמת בעצמו מהמגיפה.
חג ההודיה Festa della Madonna della salute
חגיגה זו, שנחגגת ביום הקדשתה של הכנסייה המפוארת (21 בנובמבר), היא אחת החגיגות האהובות ביותר על הונציאנים. גם כאן נדרשה בניית גשר גונדולות, ששימש את החוגגים שעברו מצדה השני של התעלה הגדולה אל כנסיית ה'סלוטה', כדי להדליק נר לכבוד המדונה. התהלוכה, שיוצאת מכיכר סן מרקו, מונהגת על ידי הפטריארך מפמלייתו. המוני ונציאנים צועדים אחריהם, כשמסביב לכנסיה היו פזורים דוכנים שונים של נרות וממתקים.
