אני בתל אביב ומחשבותיי באיטליה, איך אפשר אחרת. חושבת על האיטלקים, על חברים איטלקים וישראלים שחיים שם עכשיו בתוך המערבולת הזאת. הבידוד נכנס ליומו ה-12 ויסתיים בקרוב, עם תחושה שכשאצא מהבית, ייתכן ואמצא את שדרות בן גוריון ריקים מאדם. כרגע זה לא המצב. כשהתקשרו אלי פעמיים הדודים מניר עוז ושאלו לשלומי, הרגשתי בושה על כך שלא הרמתי אליהם טלפון בכל פעם שנשמעה אצלם אזעקת צבע אדום, בעשור האחרון.
הבידוד עובר די מהר, תוך כדי ביצוע משימות שאף פעם לא היה לי מספיק זמן עבורן ושעכשיו אין לי יכולת ריכוז בשבילן, כי המחשבות כבר יצאו מזמן מהבידוד ונדבקו בחרדות שמטיילות באוויר הפתוח שממתין בסוף הקרנטינה.
הפוסט הזה הוא אם כן סוג של מאמץ להתרכז במשהו ולהפיק מכך עניין ותועלת מקצועית, גם אם הדבר נעשה רגע אחרי קריאת המייל מהביטוח הלאומי ("אני מצטערת על התקופה הקשה שעוברת עליך. אני מבינה שאת עצמאית, כך שאבטלה לא תוכלי לקבל. יש אפשרות להגיש הבטחת הכנסה, תצטרכי אישור מרופא לתקופת הבידוד ובהמשך תלכי ללשכה להרשם לעבודה אחרת"). טוב שלא הציעה לי להדריך במדינה אחרת, כי זה היה שובר אותי באמת.
בין דפי 'המאורסים', רומן שכתב אלסנדרו מנצוני (תרגם מאיטלקית: ברוך הראל, ערך: חנוך קלעי, הוצ' מוסד ביאליק 1964) במחצית הראשונה של המאה ה-19, אני מוצאת התייחסות למגיפה שנדמה אקטואלית מתמיד. המסגרת היא רומן בין שני צעירים מאוהבים, רנצו ולוצ'יה, המתרחש על רקע מגיפת הדֶבֶר שהתחוללה בצפון איטליה סביב 1630. המגיפה גבתה את מספר הקורבנות הרב ביותר בדוכסות מילאנו, שהייתה אז תחת שלטון ספרדי. רוב שטחיה ההיסטוריים של דוכסות זו משתייכים כיום לחבל לומברדיה Lombardia העשיר, המשגשג ומוכה הקורונה.
במרחק של 200 שנים מאירועי המגיפה בודק ומשווה מנצוני את המקורות המודפסים מהמאה ה-17 ומנסה לתאר איך הכל החל. הוא מסתמך על מקורות רבים ומודה כי "בכל העניינים שוררת עירבוביה מוזרה של זמנים, תנועה מתמדת לפנים ולאחור המתנהלת באקראי, בלא תכנית קבועה לתיאור בכללו ולא לפרטיו (…) התמונה המתקבלת בהכרח מעורבבת ומעורפלת, ציור נפש סתום של צרות גדולות ושל שגיאות גדולות". מקורותיו העיקריים של מנצוני הם כתבים שהשאירו שני רופאים שהיו עדים ישירים למגיפה, אלסנדרו טאדינו וג'וזפה ריפאמונטי.
מנצוני מתאר את הנסיונות לגלות את זהותו של 'חולה אפס': "טאדינו וריפאמונטי רצו למצוא את הראשון שהביא עמו את הדֶבֶר לעיר וכן לברר פרטים אחרים על האיש ועל הנסיבות. ואכן, כשצופים בראשיתה של תמותה עצומה, מתעוררת סקרנות לדעת את שמותיהם של המעטים הראשונים, שעדיין נרשמו ונשתמרו. נראה שמה שנתייחדו בו כראשונים לכליה, מקנה להם משהו גורלי וראוי לציון". השניים, טאדינו וריפאמונטי, היו אגב חלוקים בדעתם לגבי זהותו של אותו חולה ראשוני.
לאור החדשות שהתפרסמו הבוקר (8.3), ביניהן החלטת ממשלת איטליה על סגר של כמעט רבע מאוכלוסיית המדינה – מעניין לקרוא איך השפיעה על אוכלוסיית מילאנו הדרישה לסגר במהלך מגיפת 1630. טאדינו ויועץ נוסף ממשרד הבריאות (tribunale della sanità) נשלח לבדוק את המצב מסביב למילאנו ולמרות הבשורות העגומות שהוא מביא לשולחיו, טוען המושל כי "דאגות המלחמה דוחקות יותר" ולא מבטל אירועים חגיגיים ציבוריים: "בלא לשים לב לסכנה שבהצטופפות המונים גדולים במסיבות אלו, הכל עמד להיערך כמו בימים כתיקונם…".
עוד היבט מפתיע אותו מתאר מנצוני נוגע לחרדה, או היעדרה, בשלב ההתחלתי של המגיפה: "אני מתכוון להתנהגותם של אלו שעדיין לא פגע בהם הדֶבֶר, אך היו להם סיבות רבות לחשוש מפניו. כשהגיעו למילאנו הידיעות מן הכפרים שנפגעו קשה, היה מקום להניח שתתעורר מיד התרגשות כללית מתוך רצון לנקוט אמצעי זהירות או לפחות – שתתעורר חרדה שאין עמה מעשה. אולם הרשומות של אותם ימים מסכימות כולן בדבר אחד, שלא הייתה חרדה". לדבריו, אנשים רבים ייחסו את התמותה המוגברת לנזקי הרעב של השנה שקדמה, למלחמות ולמחלות אחרות. כל מי שדיבר על 'דֶבֶר' נתקל בלעג וזעם התושבים, חלקם טרם השתחרר מטראומת מגיפת הדבר הקשה שפקדה את מילאנו כחמישים שנים קודם לכן (1576-1577).
הרופא, טאדינו, מתאר את יחסו של הציבור להנחיותיו של הממסד הרפואי: "כיוון שבכל מקרה של דֶבֶר שנתגלה, פקד משרד הבריאות לשרוף חפצים, לבודד בתים שלמים ולשלוח את דייריהם לבתי חולים, קל להבין את הזעם ואת ההתמרמרות שנתעוררו בציבור, בקרב האצילים, הסוחרים והעם הפשוט. הכל היו בטוחים לחלוטין שאין אלו אלא עינויים חסרי טעם ותכלית (…) מקצתה של שנאה זו פגעה גם ברופאים אחרים שהכירו בממשותה של המגיפה וייעצו לנקוט באמצעי זהירות (…) אנשים עדינים האשימו אותם בטפשות ובעקשנות, רובם היו בטוחים שאין זה אלא מעשה מרמה, קנוניה שנרקמה כדי להטיל פחד בציבור, לשם בצע כסף".
אך לבסוף, ככל שהתפשטה המגיפה, "בדומה לאנשים המתעוררים מתרדמה, התחילו סוף סוף הפקידים לשים לב לאזהרותיו ולעצותיו של משרד הבריאות ותבעו במפגיע לקיים בפועל את שיטת ההחרמות והבידוד לפי הצווים (…)".
מנצוני ראה במגיפה סימפטום לריקבון חברתי, תיאר את ההידרדרות המוסרית של הציבור, את התגברות הרשע והטירוף: "מכשגדל מיום ליום מספרם של המתים, של הנסים-על-נפשם ושל אובדי-העצות, כמעט שלא היה עוד מי שירסן את האנשים האלה והמטפלים נעשו מושלים בכיפה לפי שרירות לבם". הוא טען שהמוות שהביאה עמה המגיפה "שיוויוני" ולא מבדיל בין עשירים ועניים, בין טובים ורעים. הוא יצא נגד הצייד של המנודים (untori) שנחשדו כ'מדביקים מטעם'. הוא לא הבין איך טאדינו, הרופא, "עבר צד" ממי שזיהה את המגיפה כדֶבֶר מדבק וכעת טוען ל"מריחת משחות ומעשי כשפים". הוא יצא נגד הדעות הקדומות, האמונות הטפלות והמניפולציות של הכנסייה הקתולית אך מצד שני כתב כי "אותו ערך היה להזיותיהם של אנשי המדע, אף כי היו אחרות מטבען".
נו, שייגמר כבר. הלוואי ויכולתי לקפוץ שנה או שנתיים בזמן ולראות ממרחק שהכל הסתיים (אך לא כמו בגרסת 1630), חזר לשגרה ונרגע. כי אז הייתי כנראה נהנית יותר ומוציאה משהו קצת יותר טוב מהזמן הזה, המשונה, המאיים והמטריד.
