הטיול בקררה עם אלנה ופייטרו פתח את התיאבון, ואנחנו ממשיכים ליום טיול באזור גארפניאנה Garfagnana, ריאה ירוקה ומיוערת הנמצאת בצפון מערב טוסקנה, בין שמורת האלפים האפואנים והרי האפנינים שבגבול טוסקנה אמיליה-רומניה.
טיולנו מתחיל באיזור העיר לוקה, ממנה אנו עולים צפונה, נצמדים לנתיבו של נהר הסרקיו Serchio. התחנה הראשונה שלנו היא בורגו א מוצאנו Borgo A Mozzano, שם אנו מטפסים על גשר השטן (Ponte del diavolo) שנבנה קצת אחרי שנת 1000 לספירה. זהו גשר אבן בעל חמש קשתות, כל קשת שונה מהשנייה בגודלה וצורתה, דבר המוסיף לקסמו ומיסתוריותו. האגדה מספרת כי בנאי הגשר, שהיה כבר די מיואש מכך שהבנייה מתעכבת, הסכים לעסקה עם השטן, שהציע לו עזרה בבניית הגשר תמורת נשמתו של הראשון שיעבור עליו. הבנאי הסכים אך מיד התחרט ורץ לכומר של הכפר כדי להתוודות על העסקה המפוקפקת. הכומר הציע לו לשלוח כלב אל הגשר, בתקווה שהשטן יסתפק בו ככפרות. הסיפור הזה מסופר בגרסאות שונות על 'גשרי שטן' נוספים באירופה, כאלו שבנייתם הייתה מאתגרת וקשה במיוחד.
בדרכנו צפונה אל באני די לוקה Bagni di luca אנחנו עוברים בפורנולי fornoli ומגלים גשר שרשראות מסיבי ומרשים הניצב מעל נהר הלימה Lima. יחסית לגשר השטן, הגשר הזה ממש חדש. הוא נבנה באמצע המאה ה-19 בסגנון ניאו קלאסי, שביקש להחזיר את סגנון הבנייה היווני-רומי מהעת העתיקה, כלומר לבנות חדש בסגנון הישן.
כשחוצים את הגשר ומביטים תחתיו, רואים את זרימת הנהר הדלילה, שלא לומר הזרזיפית.
הגשרים של מחוז גארפניאנה ממשיכים ללוות אותנו. הכיוון שלנו הוא צפון-מערב, אך לפני זה אנחנו מוכרחים לבדוק מה קורה בעיירת המרחצאות באני די לוקה Bagni di Lucca, הנמצאת מרחק של כמה קילומטרים מזרחה מכאן. בדרך לשם אנחנו עוברים בפונטה די סראליו Ponte a Serraglio ומלקטים עוד כמה גשרים.
באני די לוקה צבעונית ופרחונית אך נראית כאילו קפאה קצת בזמן, כזו שימי תהילתה חלפו. בתקופת זוהרה פקדו אותה אנשי רוח ובני אצולה, אמנים ומשוררים כמו הלורד ביירון, פרסי שלי ואליזבט בארת בראונינג. אלו ביקרו במרחצאות וכמובן בקזינו שנפתח בפונטה די סראליו, שהיה הראשון באירופה. במאות ה-18 וה-19 היתה העיר יעד פופולרי של מטיילי ה'גרנד טור', וזו אולי הסיבה לריבוי דוברי האנגלית המסתובבים ברחובות, השוממים לגמרי מאיטלקים.
אחרי מלחמת העולם השנייה התמסרה באני די לוקה לפיתוח תעשייתי מואץ שבא על חשבון התיירות. הקזינו ובתי מלון רבים נסגרו ויוקרתה כמרכז תיירות מרחצאות הלכה ודעכה. כשנוסעים בכביש שמדרום לנהר, מתגלה הצד הפחות זוהר של העיר: מפעלים, מחסנים, מבנים נטושים והעדר גינון ציבורי. בשנת 2009, אחרי שלושים שנה של דיונים ציבוריים ומחלוקות, נפתח מחדש הקזינו הממוקם בבניין יפהפה בפונטה די סראליו. למרות פתיחה מתוקשרת נסגר המקום זמן קצר לאחר מכן ורק לאחרונה נפתח שוב, תחת הנהלה חדשה. מלונאים ובעלי מסעדות בעיר מקווים שהדבר יביא לתנופה תיירותית חדשה.
אנחנו עולים בכיוון המרחצאות העתיקים ביותר הנמצאים ליד מלון Antico Hotel Terme, מלון שלושה כוכבים המציע סוגים שונים של טיפולי ספא. למרות שאנחנו באמצע אוגוסט, מיעוט האנשים כאן מפתיע: לאמיתו של דבר אין נפש חיה בסביבת המלון. בכניסה למרחצאות תלוי שלט בו רשומות שעות הפעילות המצומצמות, לידו מודבקת הודעה בירוקרטית עבור אלו המגיעים לכאן עם מרשם של רופא. בכיכר סן מרטינו עומד בשממונו מה שהיה פעם סוג של 'גרנד הוטל' והיום נראה נטוש לגמרי.
אנחנו יורדים חזרה לעמק וממשיכים לנוע מערבה בכיוון בארגה Barga.
בארגה היא כבר סיפור אחר: עיירה ימי ביניימית מקסימה ותוססת לגמרי. אנחנו חונים במגרש החנייה המסודר הצמוד לחומה, ונכנסים לעיר דרך שער אבן מרשים.
משהו שאי אפשר שלא לשים לב אליו הן מזוזות הברקוד המפתיעות המוצמדות לקירות כל בתי העסק בעיירה.
אנחנו מסתובבים בסמטאות העיירה ההררית, בין ככרותיה וכנסיותיה, באחדות מהן אפשר למצוא את תבליטי הקרמיקה (Terracotta) הצבועה האופיינית לעבודתיהם של הפסלים בני משפחת דלה רוביה, שפעלה בטוסקנה בתקופת הרנסנס במאות ה-15 וה-16. דוגמאות ליצירות אלו תוכלו למצוא בדואומו, בכנסיית סנט אליזבטה (בתמונה, עלייתה לשמים של מריה), בכנסיית סן פרנצ'סקו ובצידו הפנימי של שער העיר Porta Reale.
כבר צהריים ואנו מגיעים אל כיכר סלבו סאלבי, 'האיש הנכון של בארגה'. אנחנו מרגישים ביטחון: אנחנו במקום הנכון, בזמן הנכון, בכיכר של האיש הנכון. סאלבי, אם ממש מתעקשים לדעת, היה עורך דין ופוליטיקאי מקומי שהצטרף לכוחותיו של גאריבלדי במלחמת העצמאות השלישית של איטליה. מעודדים, אנחנו נכנסים אל בית הקפה ההסטורי Caffè Capretz ובאופן טבעי דבר ראשון בודקים את אפשרות הישיבה במרפסת, המציעה מבט עד קצה האופק.
למרבה הצער אין שם מקום (בכל זאת, שלושה וחצי שולחנות) ואנו מתנחמים בלוג'ה היפה, המרפסת המקורה הנמצאת בקדמת המסעדה. אלנה נראת ממש מרוצה.
אחרי הארוחה אנחנו עולים עד הדואומו המתנשא מעל העיר. זהו מבנה רומנסקי נהדר עם מגדל פעמונים וגינה קטנה יפהפיה, מרחבתו נשקף נופם המלבב של הרי האלפים האפואנים.
אנחנו יורדים ונשאבים שוב אל הסמטאות העתיקות, מדמיינים איך חיים בעיירה עתיקה והררית שכזו. תושבי המקום, מן הסתם, מתעניינים בנו.
שניה לפני שאנחנו עוזבים את העיירה אנחנו מהמרים על קינוח ומחליטים על גלידה בתחנתנו הבאה. האם ההימור הצליח?
נפרדים מבארגה היפה (ראו את מדליון הקרמיקה מעל השער!!) וממשיכים אל עיירת השוק המרכזית של האזור, קסטלנואובו די גארפניאנה Castelnuovo di Garfagnana, היושבת על צומת נהרות.
אנחנו נכנסים לעיר דרך השער המאסיבי, מאחוריו מבצר מהמאה ה-12 שנבנה מחלוקי נחל. המבצר שהפך לסמל העיר חולש על הכיכר המרכזית שלה, מוקף מגדלי שמירה בפינותיו, מצוייד במרפסות ומגדל שעון. כיום מאכלס המבצר את המוזיאון הארכיאולוגי האיזורי. מדי יום חמישי נערך ברחובות המרכז העתיק שוק המושך אליו את תושבי הסביבה וכולל עשרות דוכנים של מוצרי מזון, כלי בית, בגדים ומזכרות מקומיות. אבל באנו הנה בשביל הגלידה, זוכרים? אז אחרי שאנחנו חוצים את רחובה הראשי של העיר העתיקה ומגיעים עד שער הכניסה השני, אנחנו מוצאים. מה נאמר, ההימור השתלם.
מקסטלנואובו די גארפניאנה אנחנו ממשיכים צפון מערבה. בדרך מספר לנו פייטרו על כפר הרפאים הימי ביניימי פבריקה די קארג'ינה, הקבור בקרקעתו של האגם המלאכותי ואלי Lago di Vagli, ואנחנו מחליטים לבדוק מה קורה שם.
מה בעצם התרחש כאן? בשנות ה-40 של המאה הקודמת הוחלט להקים בערוץ הנהר מאגר מים וסכר שישמשו כתחנת כוח הידרואלקטרית. הקמת הסכר גרמה לשקיעתו ההדרגתית של הכפר העתיק בתוך מי המאגר. בכפר היו בו 31 בתי מגורים וכנסיה אחת והתגוררו בו עד שנת 1953 כ-146 איש. אנשי הכפר נאלצו לנטוש את בתיהם ועברו להתגורר בכפר ואלי סוטו Vagli Sotto, הנמצא בקצה הדרומי של האגם. אלנה אומרת שאת המאגר היה נהוג לרוקן כל עשר שנים, כדי לנקות את צינורות הסכר. התמונה הבאה והסרטון צולמו בפעמים הבודדות בהן רוקן המאגר.
אנחנו מגיעים לסכר, חוצים אותו ומנסים לחפש במים הכחולים רמז לכפר הקבור במעמקים. הכל שקט וכצפוי אין את מי לשאול. אנחנו מחליטים להמשיך אל ואלי סוטו Vagli sotto, שם בטח יידעו מתי תהיה הפעם הבאה בה ירוקנו את המים במאגר.
הכפר ואלי סוטו היושב בדרום האגם נראה נטוש כמעט כמו אחיו השקוע במעמקים, אך ייתכן מאד שכולם עדיין נמים את שנת הצהריים. לילדים היושבים על מדרגות הכנסיה אין שמץ של מושג בנוגע לתחקיר הקטן שאנו עורכים, אך אשה אחת שנראתה "אחת שיודעת" מעדכנת אותנו שאת המאגר רוקנו בפעם האחרונה בשנת 2004 ובאותה הזדמנות החליפו את הצנרת הישנה לצנרת נירוסטה שאינה זקוקה לתחזוקה תכופה, לכן, לטענתה, לא סביר שירוקנו את המים בעתיד. תקוותנו לבקר בקרקעית האגם ב-2014 מתחלפת במטרה פרקטית ומיידית יותר: מציאת המוצרלה המושלמת לארוחת הערב.
אנחנו ממשיכים צפון-מערבה. בדרך עוצרים לברך לשלום את הקטר הישן בפיאצה אל סרקיו Piazza al Serchio ונוכחותו מזכירה לנו שיש גם אפשרות להגיע לגארפניאנה בתחבורה הציבורית, ברכבת המחברת בין לוקה Lucca לאאולה Aulla ועושה בדיוק את אותו מסלול שעשינו, כשמונה פעמים ביום. זמן הנסיעה: בין שעה וחצי לשעתיים.
עכשיו המרוץ האמיתי הוא נגד הזמן: כבר ערב, ופייטרו חושש שהגבינריה האהובה עליו תסגר.
אנחנו מגיעים ממש ברגע האחרון ומצלצלים בפעמון.
החדשות הטובות: המקום פתוח. החדשות הרעות: המוצרלה נגמרה. ועל זה נאמר, אם אין מוצרלה תקנו ריקוטה.
כמה המלצות לסיום:
מלון מפנק במיוחד המשקיף על בארגה: Renaissance
מקום טעים בקסטלנואובו די גארפניאנה: Vecchio Mulino. כאן תוכלו למצוא כריכים, מוצרי מזון מקומיים, בשרים וגבינות.
אם יש לכם את כל הזמן שבעולם עלו מפיאצה אל סרקיו אל הכפר Verrucole, שם תוכלו לפקנק ולתצפת ממרומי שרידי המבצר Fortezza delle Verrucole.
