פוסט אורח מאת רוני פלזן.
בקיץ האחרון נתתי לעצמי מתנה ליום הולדת שלושים, חופשה בסרדיניה. פעם ראשונה שאני טסה לבד לבד. לא מבקרת חברה. לא נשארת אחרי חופשה משפחתית. שמונה ימים שלמים ביולי, באי לא-באמת בודד. כבר שנים שהיה לי חלום לנסוע לטייל בסרדיניה ויום הולדת עגול הוא התירוץ המושלם. בארבע שנים שגרתי בבולוניה, בצפון איטליה הכרתי אנשים שגדלו וטיילו בה, שסיפרו שהיא שילוב נדיר של טבע, ים, הרים וצוקים, עיירות, כפרים, אוכל ואנשים, תרבות ושפה מוכרת ושונה. איטלקית אבל אחרת. סרדית.
בשנים האחרונות פיתחתי תשוקה לאיים, אחרי שנים של פחד מהים. בקיץ 2017 גרתי חודש בכיוס, מהאיים הגדולים של יוון. בבוקר לימדתי אנגלית במרכז יום לפליטים, ובערב ובסופי שבוע טיילתי בעיר ובאי. גיליתי שיש משהו שמקרקע אותי בלגור בעיר על הים, זרה וחדשה ככל שאהיה, יש בים משהו מאפס, מעגן, מאפשר לשוטט, לטייל ולהסתובב כשהוא ברקע, מציץ בין הבתים, הסמטאות, סוג של כוכב צפון, שמראה את הכיוון. גבול ברור. ובאותו זמן הוא גם חור שחור אינסופי ללכת בו לאיבוד.
לכבוד יום הולדתי העגול אני מתלבטת לרגע קצר בין ברלין לסרדיניה, בין העיר לכפר, בין רעש לשקט, בין צפיפות למרחבים, בין גרמנית לאיטלקית, בין התמודדות עם טראומת העבר לבין הגשמת חלום – ובוחרת כפי שכבר הבנתם, לטוס לאולביה, בצפון מזרח סרדיניה בטיסה ישירה וקצרה. מרגע שהתקבלה ההחלטה, חיפשתי וקראתי כל מה שמצאתי על הסיפור של האי בעברית, שהיה מעט מידי, באנגלית ובאיטלקית. קראתי על העבר והווה, על המקומות בהם כדאי לבקר, הכנתי לי רשימה של אתרים, יעדים, חופים, ואטרקציות. בשלב השני, העלתי אותם על המפה. סימנתי לעצמי נקודות שוות לביקור, מפרץ גונונה, בוסה, סטינטינו, חוף גן עדן (נשמע מבטיח), חיברתי בין הנקודות, ובניתי לי מסלול. האתגר הגדול היה החיבורים, להבין את קווי האוטבוסים ולוח הזמנים שלהם. בין לבין הבנתי שלהקיף את האי בשבוע זה לא רצוי ולא ריאלי בשלב זה בחיי, יש יותר מידי מה לראות, והחלטתי לחלק את הטיול לשניים. השבוע, אתרכז בחלק הצפוני של האי, ממזרח למערב, מאולביה לאיי מדלנה עם עצירה באלגרו, וחזרה דרך מפרץ גונונה. יצאתי לדרך עם תוכנית כללית, מסגרת, בלי מלונות מוזמנים לכל הלילות, עם הרבה גמישות ותיק על הגב.
בשנים האחרונות, אני נהנת לטייל בתחבורה ציבורית, במיוחד באיטליה, זה מאט את הקצב, וגורם לי לעצירות לא מתוכננות, להגיע למקומות שלא הייתי מגיעה אליהם עם רכב. באוטובוסים אני פוגשת מקומיים בדרכים, בחיים עצמם, כמעט מתערבבת כמקומית, מתיירת אחרת. גם אם לפעמים זה מכריח אותי לעשות עיקוף, או לסטות "מהדרך", לכאורה, זה שווה את זה.
בדומה לאיזור שלנו גם סרדיניה עברה גילגולים רבים ושונים, כיבושים, שלטונות והשפעות תרבותיות שאת חלקן אפשר לראות עד היום במבנים, במגדלים שהייעוד שלהם בוויכוח עד היום, בשפה, באוכל, בסגנון הבנייה, בחומרים, באוצרות הטבע שנמצאו באי, באריכאולוגיה, בבתי הקברות, ובשימוש באבנים וסלעים באי. סרדיניה מזכירה לי קצת את הבית, או לפחות מה יכולנו להיות, אם היינו בוחרות לכבד את העבר, מה ומי שהיה פה לפנינו, ולא למחוק לגמרי ולנסות להתחיל דף חדש, נקי ואחיד לכאורה.
לאולביה, Olbia הגעתי בערב. כשמנהלת המלון חיכתה לי בשדה. הטיסה קצרה ונעימה, פחות מארבע שעות. נשארתי בה לילה, ויצאתי בבוקר צפונה לאיי מדלנה, La Maddalena. בחלק הצפון-מזרחי הזה של סרדיניה, בחוף, נמצאת הריביירה המקומית, האיזור 'קוסטה זמרלדה', Costa smeralda עבר השקעה מסאיבית של איש העסקים כרים אל חוסייני שהפך אותו ליעד אטרקטיבי לעשירי העולם, לחלקם יש בית על החוף, חלקן עוצרות עם הבית על הים שלהם שם. תופעת טבע, אם שואלות אותי, לא הסגנון שלי, ולכן דילגתי עליה ישר לאי הקטן מדלנה.
נסיעה קצרה במעבורת מפאלאו, Palau. העברתי בה שני לילות, עיירה עם שוק קטן של דברים מקומיים ולא רק, מזכיר קצת את השוק בנחלת בנימין בתל אביב יפו, עם מיטב האמניות המקומיות. מוכרת אחת, שבין יתר הדברים מביאה מניפות מתקפלות שמייצרים ילדים באפגניסטאן מחומרים ממוחזרים. בסוף השוק בכיכר העיר יש קרוסלה ומתקן מתנפח אחד. למחרת, אני מתארגנת על ארוחה קלה, פיקניק בחוף, נסיעה באוטובוס העירוני, מביאה אותי לספלמאטורה, Spalmatore ובאסה טריניטה, Bassa Trinita שני חופים מבודדים עם מים צלולים ונעימים. הניקיון של המים והחוף מפתיע ותופס את תשומת ליבי מיד, כמה נעים לשבת על החוף, ולהכנס למים בלי ששקיות ניילון צפות לידך. גם כשאין פח זבל אחד על החוף, הוא נשאר נקי ונטול עדות לעשרות האנשים והילדים שהעבירו בו את היום, רק עצים, שיחים, צדפים ואבנים שהיו שם לפנינו, ויישארו שם אחרינו.
בקפררה, Caprera האי השכן המחובר בכביש נמצא משכנו של גריבאלדי למי שמועניינת בהיסטוריה ותרבות. נזכיר, גריבאלדי הוא אחד מאבות האומה האיטלקית המודרנית כמו שאנחנו מכירות אותה היום. בתוך יער של עצי אורן, בקצה האי שוכן הבית והקבר של מי שאיחד בין הממלכות השונות והביא לעצמאותה של איטליה באמצע המאה ה-19, ומי שעל שמו יש לפחות רחוב, שדרה, טיילת או כיכר בכל עיר באיטליה שמכבדת את עצמה.
במעבורת בחזרה לסרדיניה, אני תופסת בדקה התשעים את האוטובוס וחוצה את האי לרוחבו, לעיר אלגרו, Alghero הידועה כברצלונה של סרדיניה. עיר חוף בחוף המערבי של האי, המושפעת מהכיבוש הקטלוני של האי במאה ה-12. אני שוהה במלון סן פרנצ'סקו – שהיה פעם מנזר-כנסייה יפיפייה במרכז המרכז העתיק של העיר מוקפת חומה. הכנסייה בקומה למטה עוד פעילה. בחצר הפנימית הכסאות כבר מסודרים שורות שורות, והפסנתר כנף הלבן מוכן לקונצרט שמתקיים פה למחרת בלילה. אלגרו היא עיר נמל עם סמטאות קסומות, בתים צבעוניים, מקושטות ביצירות של תושבים ותמונות של תושבות העיר הותיקות. העיר מלאה מסעדות ועוד מסעדות, גלידריות וכנסיות עם מגדלי פעמון שטיפוס קצר עליהם מגלה נוף עוצר נשימה של בתים נמוכים וגגות אדומים על רקע ים אינסופי.
נסיעה קצרה מאלגרו לכיוון צפון-מערב לאורך החוף מובילה למערת נפטון, Grotta di Nettuno מערת נטיפים. אני נוסעת עם האוטובוס עד סוף המסלול. התחנה האחרונה היא חניה קטנה שמובילה לירידה תלולה של כמה עשרות מדרגות על צוק. הדרך מדהימה, לאורך מצוק, כחצי שעה- ארבעים דקות הליכה, ירידה במדרגות, ואני מגיעה למערת נטיפים אדירה, שהיא בעצם ארבעה חללים שמחוברים למערה אחת. מאות אלפי שנים של נטיפים שנוצרו טיפה אחרי טיפה בתנאים מיוחדים. יש אפשרות להגיע למערה גם בסירה דרך הים, אבל גם בחזור אני בוחרת להישאר עם הרגליים על הקרקע ומטפסת חזרה, כשלשמאלי סלע תלול ולימני ים כחול עמוק אינסופי, שנמתח עד האופק. בחזרה אני עוצרת בחוף קטן, מפרץ של מים רדודים ורגועים כמו בריכה. המים קרירים, כחולים ירוקים, ונקייים נקיים גם החוף. השמש מחממת ומלטפת. שקט ורגוע, גם כשהחוף מוסדר וגדול יותר, ויש בו עוד מבקרות ואפילו שתי משאיות אוכל ושתיה. נעים ורגוע.
בדרכי ליעד האחרון בחוף המזרחי, אני חוצה את האי, עוברת הרים וגבעות, עיירות, ועושה עיקוף ועצירה קלה באורגוזולו, Orgosolo עירייה קטנטנה, על פסגת הר שמפורסמת בקירות המצויירים שלה, באומנות רחוב פוליטית. נראה שמאבקים פוליטיים רבים נפגשים פה על קירות העיירה הזאת, באמצע שום מקום ממש, ברקע נוף מרהיב. טיפוס על ההר מגלה את שומר הכפר, וחושף לאט לאט ציורים ואמירות, נגד קוקה קולה, ובעד פליטים. על האהבה לסרדיניה, לטבע ולאנשים. היצירתיות בכל פינה. קילופים בקיר הופכים למקור השראה ליצירה, חלקן בתהליך עבודה, בין רישום לצבע, חלקן בהשראת אמניות גדולות כמו פרידה קאלו, וחלקן בהשראת יצירות אומנות גדולות כמו ה 'גארניקה' של פיקאסו, יצירה שיצר בעקבות ההפצצה על העיר בעלת אותו שם ב1937 בזמן מלחמת האזרחים בספרד. יצירת מופת שהפכה לסמל להרס ואובדן שבמלחמה.
גם המאבק של נשים לשיחרור ושיוויון זכויות מקבל פה מקום של כבוד, וגם אל-קוצ, ירושלים ודגל פלסטין, וציורים מהירי במוחמד א-דורה, ילד בן 14 שנורה למוות על ידי חיילים ישראלים ב-30 בספטמבר 2009 בע'זה. התמונות שלו ושל אביו מתחבאים מאחורי קוביית בטון הפכו לסמל לאינתיפאדה השנייה.
המציאות הפוליטית המקומית תופסת אותי כאן פעמיים כשאני מסיימת את הסיבוב מגיעים דיווחים על הפגזות קשות בע'זה, כאן ועכשיו, היום. אני משוטטת בסטמאות, בין השפות השונות, אני שומעת עברית, שני זוגות מדברים ומתווכחים בעקבות ההנכחה של פלסטינים כאן, במרחב נייטרלי לכאורה, באמצע החופשה שלהם – כשהקירות יודעים לדבר, מה שנקרא. ציורי הקיר המקומיים והיפים, יוצאים פתאום מהתיאוריה לחיים עצמם, שלנו, ההפרדה בינהם כבר לא ברורה. הדברים מתערבבים, מערבבים ומבלבלים. הקיר הופך למראה, וכיהודים-ישראלים המראה לא קל לנו. הבבואה הנגלית לנו ממש לא הכי יפה בעיר, והיא מייצרת התנגדות, שהופכת מהר מאוד את השיחה לויכוח.
אני ממשיכה משם ל מפרץ גונונה, cala gonone, היעד האחרון שלי לטיול הזה. הנסיעה בין עיירות בהרים, בנוף מדהים, מתפתל, מגיעה לסיומה במעבר בתוך ההר שבסופו הים. במפרץ מסלולי הליכה וחופים קטנים יפיפיים כל אחד בדרכו, לחלקם יש גישה רגלית בלבד או באמצעות סירה, לחלקם רק בשחייה כשהסירה מחוייבת לעצור במרחק עשרות מטרים מהחוף. הכבוד שיש לסרדים לטבע מדהימה, הוא חשוב להם והם שומרים ומפחדים עליו, ולא רק מהקנס והשוטר. במפרץ הצוק נשבר לחוף בצורה דרמטית שלא ראיתי כמוה בחיי, הים נקי נקי, ירוק כחול, מחליף צבעים, משתנה ומהפנט.
אני ישנה בחלק הצפוני של המפרץ באחד מהבד אנד ברקפסט שסרדיניה מלאה בהם. נשים שהופכות את ביתן למקור פרנסה ומארחות בבית עצמו, בחצר או בקומה נפרדת. אני מכירה את מילנה ששיפצה לבד את הבית שלה במעלה ההר. אנחנו נפגשות במקרה במרכז העיר ולמרות שלא ישנתי אצלה, היא מארחת אותי למופת ומפנקת אותי בריבות ועוגיות שהיא מכינה. ערב אחד היא לוקחת אותי לסיבוב בשכונה, נסיעה קצרה צפונית לעיירה, לנקודת תצפית על המפרץ כולו בלילה מלא כוכבים. למחרת, בהמלצתה אני מתעוררת מוקדם להליכה קלה על הצוק, לטיול זריחה מהים.
בבוקר יום הולדתי אני עולה על סירה עם עוד עשרה אנשים, לסיור לאורך המפרץ בין החופים השונים, בין מערות, עם עצירה וקפיצה קצרה מהסירה למים טריים בתוך המערה, בזהירות ומבלי לגעת ולהזיק למקום שמרגיש שיד אדם עוד לא נגעה בו. המים ירוקים ירוקים, זוהרים, בתוך המערה, נראה שכאילו יש פנסים שמעירים אותם. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה.
האנשים מאוד חברותיים, בניגוד למה שאולי חושבות על אנשים שגדלים באי, כשהים בו הוא גבול ברור, גם אם לא חד משמעי, סוגר ופותח עליו בו זמנית. השליטה שלי באיטלקית עוזרת, ומפתיעה אותם לטובה, אבל יש מי מהם שדוברים אנגלית ושפת גוף וידיים תמיד עובדת עם רצון טוב. ויש המון ממנו כאן.
עכשיו, הגיע הזמן לביקור נוסף, המסלול כבר כמעט מוכן בצפון – קאפו טסטה, Capo Testa סנטה תרזה, Santa Teresa e la Tomba dei Giganti בוסה, Bosa סטינטינו, Stintino אולי אחזור לכבוד אחד מהפסטיבלים המקומיים שהאי מלא בהם. או לטרק רציני בחלק הפנימי של האי, שאליו כמעט לא הגעתי בטיול הזה.
_________________________________________________________________________________________________
רוני פלזן היא איטלקיה מבחירה, פעילה פוליטית ובוגרת תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח מאוניברסיטת בולוניה שבאיטליה.
_________________________________________________________________________________________________
עוד על סרדיניה
לינה מפנקת בסרדיניה
ארוחת רועים בסרדיניה
_________________________________________________________________________________________________
מלון מיוחד בלב הרי הברבאג'ה בסרדיניה
_________________________________________________________________________________________________
